מאז שידור הכתבה על המנהרה בה הוחזקו החטופים עד שנרצחו באכזריות, לכולנו קצת קשה יותר לנשום.
תחושת החנק והלחות בתוך מחילה שלא ניתן להזדקף בה, עברה היטב דרך המסכים וחלחלה אל כל מי שצפה בדובר צה"ל מיוזע ומתנשם.
המצוקה ההולכת ומתעצמת בתוך מקום כזה, בו אפשר רק לפחד, לרעוב, ולשהות בתוך כאבי הגוף והנפש האינסופיים – היא בלתי נסבלת עד שבא לך לכבות את הטלוויזיה, לשאוף אויר מזגנים צונן ולשכוח מה שראית.
אבל אי אפשר היה להפסיק לצפות ואי אפשר לשכוח.
השידור ההוא פרט על הנימים הרגישים ביותר שלנו, אלה שמנהלים אותנו כבני אנוש פרטיים וכעם שלם, וחרט את התובנה הבלתי נמנעת שהשבת החטופים היא סוגיה המתקיימת הרחק מעל הדיון הארצי, המקומי, הפוליטי ואפילו הביטחוני.
השבת החטופים אינה עוד סוגייה שצריך לדון בה, או שיקול אחד מיני רבים שיש לשקול במלחמה מול האויב, או בהגנה על בטחון תושבי המדינה.
השבת החטופים היא הכרח קיומי – גדול יותר מכולנו, שבכוחו לבדו לקיימנו או לכלותנו.
התובנה הזו, אם נודה על האמת, היתה ברורה כבר בצהרי ה 7/10/23.
היה ברור שנחת עלינו אסון בקנה מידה תנ"כי, שנכשלנו כשלון קולוסאלי בכל כך הרבה מובנים ושיהיה עלינו לחקור, לברר, לתקן ולמצות את הדין – אבל שקודם כל – חייבים להחזיר את התינוק הג'ינג'י הביתה.
חייבים להחזיר את התצפיתניות היפות, הנבונות והגיבורות.
את החוגגים.
את הקשישים והילדים.
הם קודם. כל השאר- אחר כך.
כי אין שום כוח בעולם שיאפשר לנו כהורים, חברים, ילדים ובני זוג, וגם לא כאומה יהודית אנושית – לוותר על אחינו ולתת להם להנמק בגהינום.
אין למי מאתנו יכולת או רצון לעמוד מול האמהות המאבדות אט אט את שפיותן, מול האחים שנותרו יתומים מהוריהם המתכלים ביגונם, ולומר להם שאין מה לעשות, ושהם חייבים להקריב את ילדיהם לטובתנו. לטובת בטחון האומה.
אין באמת אפשרות כזאת.
התסריט היחיד האפשרי הוא שנקרוס כולנו יחד איתם אל תוך השבר האיום.
כי גם אם רצינו לומר להם שאין ברירה, ושקורבנם הכרחי, ואפילו אם השתדלנו להדחיק את מחשבות הזוועה עליהם ועל עצמנו במקומם, הרי שרצח החטופים, כמו גם המנהרה שלתוכה נכנסנו כולנו יחד עם דובר צה"ל הבהירה לנו שאנחנו לא מסוגלים, ושחייבים לצאת משם.
ונכון. יהיה לזה מחיר בטחוני.
נכון, זאת לא תהיה תמונת הניצחון לה ייחלנו.
אבל איזה תמונת ניצחון אפשרית בכלל, כשאנחנו משתגעים מיגון?! איזה ניצחון ייתכן אם זעקותיהם לא מניחות לנו, ותמונותיהם רודפות אותנו, וקולותיהם מהדהדים בראשנו כשהם אומרים: "תמצאו אותי, טוב?"
נכשלנו וצריך לשלם על כך מחיר.
ואם המחיר הוא שחרור מחבלים – אז קחו את כל המחבלים שמוחזקים כאן בבתי הכלא ותזרקו אותם לעזאזל או לאיראן או למצרים או לאנשהו בתמורה לילד אחד בן שנה עם שיער אדום וחליפה ירוקה.
תנו להם את מבוקשם, וקבלו את חיינו בחזרה.
ואחר כך מה?
אחר כך תעשו כל מה שצריך ונחוץ ואף למעלה מזה.
אחר כך תיישמו את הלקחים שתפיקו מהאסון הנורא ותוכיחו שיש כאן מנהיגות אחראית, ויש לנו מדינה ויש לנו צבא ואפשר, למען השם, לחזור לנשום. לחיות.
אחר כך תראו להם מהי נקמת דם ילד קטן.
בשום אפשרות אחרת הלב היהודי שלנו לא יעמוד.
לא בכדי מצוות פדיון שבויים היא מהמצוות החשובות ביותר ביהדות.
היא לא רק משיבה את השבוי חזרה אל ביתו, אלא גם את כל סביבתו – חזרה לחיים.
כולנו בשבי, כולנו במנהרות, ולכולנו אין אויר ואור.
חילוצם של החטופים הוא חילוצה של האומה כולה, של העם הזה, הצמא כל כך להנהגה שלא תקריב אותו על מזבח שגיאותיה ומחדליה.
ואל תטיפו לי שאני לא מבינה בביטחון, שההצעות שלי מסוכנות או שהן תבאנה עלינו אסון.
ראינו מה הידענים/הבטחוניסטים/הלשעברים הגדולים מבינים במשהו – הרי הסתבר שהם לא יזהו סכנה קיומית גם כשהיא תבעט להם בראש.
מצד שני – לא תקראו אותי כותבת שהאחריות רובצת על אחד ולא על האחר, או שמי מההנהגה אינו חפץ מעומק ליבו בהשבת החטופים. רק דבר אחד יש לי לומר –
מישהו טועה לחשוב שיש לו אופציה לוותר עליהם.
אבל אין לו.
זאת האמת.